לזכרו של פרופ' מוריס קליינהאוז

לימים הגעתי לקורס של החברה להיפנוזה ושם התוודעתי לתחום, וביחוד לאמנותו הגדולה של מוריס. מספרים על ברהמס שכששאלו אותו מדוע ההרמוניה המיוחדת המאפיינת את יצירתו ומה הבסיס התיאורטי לה, ענה: " זה פשוט מאד: זוהי האפשרות היחידה!". כך היה מוריס: מבחינתו, מעשי האמנות ההיפנוטית והטיפולית היו האפשרות היחידה, ולכן לא נדרש שום הסבר מתוחכם.  לימים הקמנו יחדיו את הקליניקה לטיפול רב ממדי ברמת חן: הוא רופא ומטפל בשיא יכולתו והישגיו המקצועיים, שפרסם מאמרים מקצועיים רבים והעמיד דורות של תלמידים, ואני מטפל עם ותק של כחמש שנים, ובלתי מוכר יחסית, בוגר קורס בסיסי בהיפנוזה. אריאלה, אשתו של מוריס, לקחה על עצמה את הניהול המעשי של הקליניקה. מוריס היה כמובן המטפל והמורה הבכיר. הקליניקה הציעה קורסים והדרכה בתחום ההיפנוזה וגם בתחום השילוב של גישות טיפוליות שונות – דברים שלא היו קיימים בצורה שיטתית באותו הזמן. קהל מטפלים גדול החל לבוא לקורסים הללו ורבים מהם רצו להמשיך ולהשתלם. בהדרגה נמצאו תלמידים בעלי ותק בטיפול אבל מתמחים בהיפנוזה, שרצו להישאר ולעבוד בקליניקה בתמורה להדרכה שיטתית בעבודה עם מטופלים שפנו למוריס או אלי. לימים הפכה הקליניקה עצמה לאבן שואבת למטופלים. במשך חמש שנותיה עברו בה מאות לומדים ומאות רבות של מטופלים, ועבדו בה כחמישה עשר מטפלים מן האיכות הגבוהה ביותר. מוריס היה מעורב בהדרכה בכל הטיפולים, והכיר אישית כל מטופל. זכיתי לעבוד בצמידות למוריס, הן כשלימד היפנוזה, הן כשהדריך את צוות המטפלים והן כשסיפר על טיפולים שונים שעשה. אנסה לתאר כמה מן הדברים שלמדתי ממנו. לא בהכרח על פי סדר עדיפות:

 

1. התבוננות, לא תיאוריות.  מוריס היה צופה אמן באנשים. הוא הזכיר תכופות את שרלוק הולמס, שפתר בעיות "בלתי פתירות" לא בחכמת-על תיאורטית אלא הודות להתבוננות קפדנית. מוריס אהב להפתיע תלמידים ומטופלים חדשים בניתוח של אישיותם. תגובתם היתה תכופות של פליאה דומה לזו של מי שמופתעים על ידי קוראים-בקפה או מתקשרים המגלים על הפונה דברים שאין שום סיכוי שידע אותם בדרך הרגילה. (לי סיפר  שידע מפגישתנו הראשונה שסדר ושיטה אינם התחום החזק שלי, מתוך התבוננות בקיפול הבלתי שווה של שרוולי חולצתי. מסקנותיו היו לעתים קרובות עם מרכיב פסיכודינמי, אבל לעולם לא באו מתוך השערות ופירושים כי אם מתוך שילוב של התבוננות והקשבה. הוא נהנה להפתיע תחילה ולפרק הקסם אחר כך, כשהסביר איך הגיע למסקנותיו. עבודתו המופלאה עם יפה סויסה התחילה בכך שהתבונן בה כשהייתה בקומה בבית החולים וזיהה את התנועה היחידה בגופה – עפעוף. לתצפית צירף סוגסטיה: "אני ד"ר קליינהאוז. אני רואה שאת אמנם אינך מתנועעת אבל יש תנועה בעפעפייך אני יודע שהיית בהיפנוזה. אני רופא ומהפנט. אני רוצה לעזור לך ואני מהפנט טוב יותר מן האיש שהיפנט אותך במופע. אם את שומעת אותי, עפעפי פעם אחת. אם אינך שומעת אותי, עפעפי פעמיים" (שים לב למלכודת הכפולה בסוגסטיה. יפה תוכל לעפעף פעמיים שלא שמעה רק אם שמעה!). היא עפעפה וכך נוצר הקשר הטיפולי הראשון.

 

2. ראייה רב ממדית. מוריס היה משוחרר לגמרי מכל אמונה מקצועית טוטלית כפי שהיה מקובל אז, ורווח גם כיום ("נקודת המבט של אלוהים"). מוריס לא האמין שגישה טיפולית כלשהי יכולה להקיף את המכלול האינסופי של בעיות אנוש ופתרונותיהם. הוא ראה את כל התיאורית כמשרתים טובים אך אדונים גרועים. בעיניו, לתיאוריות יש ערך מעשי, לא מוחלט, וצריך להשתמש בהם כפי שהמקרה מבקש. הוא יכול היה להבין מקרה כלשהו בעינים פסיכודינמיות, אבל לטפל בכלים היפנוטיים, התנהגותיים או אחרים. יתר על כן, הוא יכול היה ליצור הבנה משולבת של כל מטופל, ולהמציא גישה טיפולית ייחודית לאדם הספציפי. במקרה סויסה, הוא הבין את מה שקרה לה בהבנה פסיכודינמית משולבת בראייה מערכתית: במופע הבמה נכנסה להיפנוזה עמוקה בגלל היפנוטיזיביליות גבוהה; מהפנט הבמה הביא אותה לקטלפסיה מלאה וישב עליה - מצב בלתי נסבל ברמה הסמלית אצל מתבגרת בכלל ודתית בפרט.  הקונפליקט הזה, משולב עם איבה כלפי המהפנט ורצון להענישו, מנע ממנה לחזור לערנות ולצאת מן המצב. הנסיונות הרפואיים "לרפא" אותה על ידי וליום העמיקו את המצב. הזמן שחלף, עם הצורך להשתמש בקטטר, עם הבהלה הפנימית מפני השיתוק, ועם חוסר היכולת לתקשר עם הסביבה העמיקו את הקומה. הטיפול התחיל ביצירת קשר והמשיך בתהליך מרתוני של שעות רבות ביום במשך מספר ימים, כדי לנטרל את מגוון הכוחות שיצרו את הבעייה. לאחר  מכן המשיך כטיפול דינמי של מספר חדשים כדי לנטרל את הרקע הדינמי.

 

3. חוקים וכללים. מוריס ראה את הכללים הטיפוליים המקובלים כקווים מנחים, לא כחוקי טבע. הוא לא כיבד במיוחד את כללי המשחק המקובלים בטיפול, הקובעים איך צריך טיפול להתנהל. פגישה אצל מוריס היתה יכולה להיות קצרצרה או מרתונית, בקליניקה או בטבע או אצל המטופל או בבית חולים. היו מטופלים שגדלו בביתו ועם משפחתו. היו כאלו שהוא ואריאלה אימצו. הוא השתמש לעתים בהדגמות בקורסים להיפנוזה כדי להשיג תוצאות טיפוליות מרשימות. הוא הזמין מטופלים לישיבות צוות או לקורסים, ועבד איתם בפומבי. הוא היה בלתי פורמלי לחלוטין עם מטופלים מסוימים, ופורמלי לגמרי עם אחרים. בחירתו בדרך הספציפית עם כל מטופל התבססה, כאמור, על התבוננות והקשבה מדויקים, ולכן דרכו היתה כה מדוייקת. אפילו התוויות הנגד בהיפנוזה לא היו מקודשות בעיניו כאמיתות מוחלטות. לעתים אפשר לעבוד בהיפנוזה גם עם מטופלים "שאינם מתאימים". הוא גם לא האמין שיש מטופלים שאי אפשר להפנט, אלא רק בכך שיש כאלו שלא כדאי להתאמץ ולהפנט. מדריכים קונפורמיים יותר ודבקים –במוסכמות היו מותחים ביקורת מיותרת על האמירה היוצאת-דופן ונוסכת-הביטחון ליפה סוויסה: "בניגוד למהפנט הבמה אני רוצה בטובתך, ואני מהפנט טוב הרבה יותר ממנו".

 

4. גישה נטורליסטית. הגישות הפורמליות בהיפנוזה לא עניינו את מוריס. בעיניו, חלק מההרפתקה הטיפולית היתה להמציא אינדוקציה אישית לגמרי, שנובעת מן הסיטואציה העכשווית. (מה שאריקסון קרא "utilization").  הוא יכול היה, למשל, להבחין בתנועה חוזרת בלתי מודעת שמטופל עושה, ולתת סוגסטיה שהיא תמשיך מאליה ולהפוך אותה לאינדוקציה. האינדוקציות והטיפולים היו יצירתיים ביותר, ומעולם לא חזרו על עצמם אלא כשלימד את האינדוקציות המסורתיות – וגם אז לא יכול היה להתאפק מלשנות בהתאם למטופל. אינדוקציה אנטי-היפנוטית המתבססת על עפעוף כמו במקרה של סוויסה  לא תמצאו בשום ספר על היפנוזה! מוריס גילה בעצמו עקרונות שלימים התפרסמו כיסודות הגישה האריקסוניאנית, למשל שיטת הבלבול, עקרון הניצול (utilization), הפרדוקס הטיפולי ועוד ועוד. מוריס לא לקה בהערצת –היתר שכולנו לקינו בה בשעתנו, מן הסיבה הפשוטה שעקרונות אריקסון לא היו חדשים לו. לכן, כשפגש את אריקסון בסיור בארצות הברית, מצא עימו מיד שפה משותפת. 

 

5. צירוף נדיר של יצירתיות, העזה ואחריות. מוריס היה מטפל יצירתי ביותר, ונהנה מחירותו זו  להמציא טיפולים שונים לגמרי למה שהיה נראה כ'בעיות דומות'. אבל הוא לא פעל מעולם מתוך האמונה השכיחהתאצל מהפנטים מתחילים ש"הכל הולך" ושהכל אפשרי. כל צעד היפנוטי ו/או טיפולי שלו היה מבוסס כאמור על התבוננות קפדנית, וכל התערבות היתה באותו הזמן גם בדיקה של יכולות המטופל, גם של נכונותו להשתנות,  גם צעד לקידום שינוי וגם הערכת האפקט. מה שהיה נראה לעתים לעיני הצופה התמים כקפיצה גדולה חד פעמית קדימה היה למעשה סידרת התערבויות מדורגת  ומותאמת ליכולות המטופל, שהצופה שאינו מיומן פשוט לא ראה את פרטיה המשתנים. מצד שני, לא פעל מעולם בפזיזות, ולא נקט צעדים בלתי אחראיים. הצירוף הזה שהנחיל לתלמידיו היה ונשאר מופת לכולנו. אני זוכר כיצד נקרא לבית החולים כדי לעבוד עם חולה בשיהוק (סינגלוקטוס), וכמה נהנה כשמצא פתרון יצירתי ואחראי גם יחד לבעייה נדירה זו.

 

6. ראוי לנסות ולטפל בכל בעייה. מוריס לא דירג בעיות לפי רמת חשיבותן. מצד אחד, עבד עם הבעיות הקלאסיות, כולל הפרעות אישיות קשות, מצד שני, לא דחה אפילו את הבעיות הרפואיות השכיחות ביותר. לא במקרה ייסד בבית הספר לרפואת שיניים את המרפאה להפרעות חרדה – נושא ששום פסיכיאטר או מטפל לא היה לוקח על עצמו. מכיון שלא האמין לתיאוריות שקבעו מה אפשרי ומה איננו אפשרי, הוא פשוט ניסה. הקלה סימפטומטית לא היתה קלה בעיניו מ'פתרון שורש'.

 

7. תרומות לתחום. מוריס הרבה לפרסם, ביחוד בעיתונות ההיפנוטית. בין היתר, מאמריו על נזקים בהיפנוזה ובהופעות-במה הם קלסיים. ספרו המשותף עם פזית סלע היה עד לאחרונה היחיד בתחום בעברית. היצירה והחדשנות עניינו אותו יותר מהמלאכות הקפדניות של הוראה שיטתית המבוססת על סילבוסים, ושל כתיבה מדעית נוקשה. לכן העדיף לעשות את אלו עם עמיתות ועמיתים שהיטיבו ממנו לעשות את ה'עבודה השחורה', ועל ידי כך זכו בשותפות בלתי נשכחת, כגון זו שזכיתי לה אנוכי.

אני בטוח שאילו נמצאו אנשים שיכתבו עם מוריס את מאות המקרים המופלאים בהם טיפל , היינו מקבלים כרכים עבים של סיפורים טיפוליים פוקחי –עינים ומעוררי השראה, לא פחות מאלו של אריקסון, שטעמם נשמר גם לאחר שחלפו עשרות שנים מאז נעשו.

 

8. תרומות אישיות: אני משער שהאמירה האישית שאומר עכשיו משקפת מחשבתם של רבים: עבורי היית ותמשיך להיות תמיד מי שלימד אותי על היפנוזה ועל טיפול יותר מכל מורה אחר שפגשתי. לצערי לא נתתי ביטוי מספיק -בזמן - להכרת התודה הזו, אבל אומר שוב ובפשטות: תודה, מוריס.